אני עומד כאן איתכם, בני משפחת לוי, וחושב על מיכל, נערה צעירה בת עשרים, שכל החיים עוד לפניה, עם החלומות, התקוות והציפיות שלכל נערה יש בגיל הזה.

אלא שלצערנו כל זה נקטע לפתע בשנת 1977, ומאז - כבר שלושים ושבע שנים,  אתם חיים עם חסרונה.

שלושים ושבע שנים של געגוע בלתי פוסק.

רק השבוע התייחדנו כולנו עם זכר הנופלים במערכות ישראל.

עבורכם מדובר לא ביום אחד בשנה, אלא ב-365 ימים, בכל שנה, של זיכרון חי שלא מרפה.

אנחנו כאן מחבקים אתכם ומנסים, ולו במעט, להקל עליכם.

אני מקווה שהגינה הנעימה כאן, שתיקרא מעכשיו על שמה של מיכל, ותנציח את אישיותה הנעימה, את היותה שוחרת אמנות ואוהבת ספר, תהיה עבורכם מקום לאיזו נחמה ומרגוע.

מי ייתן.

תודה